כל אדם יכול בחייו, לערוך צוואה ולקבוע בה מי יקבל את עזבונו (הנדל"ן, הרכוש והכספים שלו) לאחר שילך לעולמו. עזבונו של אדם שלא ערך צוואה, מועבר, לאחר מותו, ליורשיו על פי דין – בן/בת זוגו, ילדיו ושאר צאצאיו (נכדיו, ניניו וכו') – כל עוד הותיר אחריו כאלה. מאמר זה יעסוק בזכויות בירושה לילדים מנישואין קודמים.
הדין באשר לזכויות ירושה לילדים מנישואין קודמים
כאמור, אם אדם (להלן: "המוריש") לא הותיר אחריו צוואה אך הותיר אחריו בן/בת זוג ו/או צאצאים – לאחר מותו, עזבונו מועבר אליהם.
חלוקת העיזבון בין אותם קרובי משפחה של המוריש (המכונים "מעגל קרבה ראשון") נעשית באופן שווה: חצי מהעיזבון מועבר לבן/בת הזוג, והחצי השני של העיזבון מועבר לילדים, ומחולק גם ביניהם באופן שווה. יש לציין שהמיטלטלין וכלי הרכב שבבעלותו של המוריש, מועברים לבן/בת זוגו. אם המוריש מותיר אחריו ילדים, אך לא מותיר אחריו בן/בת זוג – כל עזבונו עובר לילדיו ומחולק ביניהם באופן שווה.
הדבר מעט מורכב יותר כשמדובר במוריש שהיה נשוי בעבר לאדם אחר ומנישואין אלו יש לו ילדים, ובמותו, בנוסף לאותם ילדים, הוא מותיר אחריו בן זוג אחר.
במקרים כאלה, מחצית מעיזבון המוריש מועברת לבן/בת זוגו, והמחצית השנייה של העיזבון – לילדיו, ולאחר שגם בן הזוג הולך לעולמו – הרי שכל עזבונו מועבר לילדיו של אותו בן זוג. כלומר, במקרים כאלה, ילדיו של המוריש מקבלים רק מחצית מעיזבונו, ובשום שלב לא זכאים לקבל גם את המחצית השנייה.
הפתרון הוא צוואה – אך לא תמיד זה מספיק
רבים מהילדים שהוריהם התחתנו בשנית והלכו לעולמם לפני בן זוגם ה"חדש" – אינם מרוצים מהדין הקיים באשר לזכויות ירושה לילדים מנישואין קודמים, וניתן להבין אותם. ואולם, חשוב להבהיר כי יש פתרון לסיטואציה מורכבת ובעייתית זו:
כדי למנוע חוסר שביעות רצון מילדיו, כל אדם שיש לו ילדים מנישואין קודמים, יכול, ואולי אף צריך, לערוך צוואה. בצוואה הוא יכול לבחור בכל אדם בו הוא מעוניין כמי שיקבל את עזבונו לאחר מותו.
עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם צוואה בפני עצמה לא תספיק. למשל, אם אדם נישא בנישואין שניים (או יותר) מבלי שהייתה דירה בבעלותו, לאדם בעל דירה (להלן: "בעל הדירה").
גם אם אותו אדם הלך לעולמו לפני בעל הדירה, יכולים ילדיו לטעון שעקב חוק יחסי ממון או חזקת השיתוף או מכוח כוונת שיתוף בנכס ספציפי, להורה שלהם יש חלק בדירתו של בעל הדירה, ועקב כך שחצי מעיזבון ההורה שלהם מועבר להם, הרי שרבע מהדירה שייך להם בעצמם. אמנם, על אותם ילדים להוכיח שהייתה כוונת שיתוף בדירה, ולא תמיד קל להוכיח זאת, אך לא ניתן להתעלם מקיומו של הסיכון ולכן, עוד בטרם הנישואין, צריכים בני הזוג לערוך ביניהם הסכם ממון.
בנוסף, קיימת בעייתיות אם הצוואה שמותיר אחריו המוריש היא צוואה הדדית שערך עם בן זוגו, שכן אם הצוואה ההדדית לא מכילה הגבלות למיניהן, יכול בן הזוג שנשאר בחיים לעשות כראות עיניו באשר לעיזבון שקיבל בירושה מבן זוגו, למשל: יבזבז את הכסף, ימכור את הנכסים או יעשה בהם שימוש שיגרום לירידת הערך שלהם.
ילדים מנישואין קודמים יכולים לחוש שהצוואה מקפחת
גם אם הצוואה שמותיר אחריו המוריש אינה צוואה הדדית, ונערך הסכם ממון בין המוריש לבין בן זוגו – יכולים ילדי המוריש מנישואיו הקודמים להרגיש שהוא קיפח אותם בצוואתו. הדבר נפוץ במיוחד אם המוריש מותיר אחריו ילדים גם מבן זוגו הנוכחי, אז ילדיו מנישואיו הקודמים חשים שהחלק שנקבע עבורם בצוואה הוא קטן מהחלק שנקבע עבור אחיהם למחצה הצעירים מהם.
באפשרותם של אותם ילדים מנישואין קודמים להגיש לבית המשפט לענייני משפחה ערעור על הצוואה ולטעון שהמוריש כתב אותה תחת השפעה בלתי הוגנת. כדי להוכיח טענה זו, יש לעבור ארבעה מבחנים מצטברים:
- תלות ועצמאות: האם המוריש היה עצמאי מבחינה גופנית ומנטלית בעת עריכת צוואתו (ככל שכן – הערעור צפוי שלא להתקבל)
- תלות וסיוע: ככל שילדי המוריש מבן זוגו הנוכחי העניקו לו סיוע מקיף יותר, הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים יותר.
- קשרי המצווה: ככל שמעגל האנשים שהמוריש היה בקשר איתם בזמן עריכת הצוואה, מלבד ילדיו מבן זוגו הנוכחי, היה מצומצם יותר, הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים יותר
- נסיבות עריכת הצוואה: ככל שהילדים מבן זוגו הנוכחי של המוריש היו מעורבים יותר בעריכת הצוואה, הסיכויים לקבל הערעור גבוהים יותר.
לסיכום, כשמדובר במוריש שיש לו ילדים מנישואים קודמים, ובנוסף אליהם, הוא מותיר, במותו, בן זוג אחר – מחצית מעיזבונו מועברת לבן הזוג, והמחצית השנייה של העיזבון מועברת לילדיו, ולאחר מות בן הזוג – כל עזבונו מועבר לילדיו של אותו בן זוג, כלומר – ילדי המוריש מקבלים רק מחצית מעיזבונו, ולא זכאים כלל לקבל גם את המחצית השנייה.
כדי למנוע מצבים בעייתיים שכאלה, כדאי שהמוריש, בטרם מותו, יערוך צוואה, אך כדאי שהצוואה לא תהיה צוואה הדדית שלא מכילה שום מגבלות. בנוסף, כדאי שבטרם נישואיהם, יערכו המוריש ובן זוגו הסכם ממון ביניהם.
גם אם המוריש עושה כן, יכולים ילדיו מנישואיו הקודמים לחוש שהחלק שנקבע עבורם בצוואה הוא קטן מהחלק שנקבע עבור ילדי המוריש מנישואיו המאוחרים יותר. עקב כך, הם יכולים להגיש ערעור לבית המשפט לענייני משפחה ולטעון שהמוריש כתב את הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת. כדי שהערעור יתקבל, יש לעבור ארבעה מבחנים מצטברים: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה ונסיבות עריכת הצוואה.
לייעוץ ראשוני חייג 
חייג עכשיו
צור קשר