יורשים רבים למנוח ערירי

מנוח ערירי נפטר בשנות השמונים ללא אף אדם לצידו, וירושתו הועברה למדינה. כשלושה עשורים לאחר מכן, החלו להגיע תביעות ירושה מצד אנשים שטענו שהם יורשיו החוקיים. שני היורשים הראשונים שתבעו את הירושה זכו בה, אך סירבו לחלוק אותה עם ארבעת היורשים שתבעו אחריהם.

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מינה מומחה לגניאולוגיה (חקר יוחסין) לבדיקת הקשרים המשפחתיים. חקירתו של המומחה אישרה שגם ארבעת התובעים הנוספים, הם יורשי המנוח, ולכן נקבע שגם להם מגיע חלק בירושה.

היורשים צצו שנים רבות לאחר שהתגלתה הירושה

בן לשני הורים שנספו בשואה נפטר בשנת 1983, כשהוא ערירי, ללא אישה, ללא ילדים וללא אחים. מאחר שלא נמצאו יורשים למנוח, הועברה ירושתו לניהול המדינה.

חלפו העתים, ובשנת 2012 התברר שלמנוח יש שני יורשים. היורשים הוכיחו את הקשר המשפחתי וזכו לקבל את הירושה מהמדינה. זמן קצר לאחר מכן הופיעו תובעים נוספים שטענו שגם הם יורשיו של המנוח, ובמהלך ההליכים הצטרפו עוד שניים שטענו שגם הם זכאים לירושה.

אך שני היורשים הראשונים שקיבלו את הירושה, לא הסכימו להכיר בזכותם של ארבעת היורשים המאוחרים, וביקשו לרשת לעצמם את כל ירושת המנוח.

ספר זיכרונות אוטוביוגרפי, יכול להעיד על קשר משפחתי

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו דחה את טענות היורשים הראשונים שהיורשים שלפיה היורשים שהגישו את תביעתם במועד מאוחר יותר השתהו יתר על המידה, והורה למנות מומחה לגניאולוגיה שיחקור את הרכב משפחת המנוח.

בחקירה מאומצת של המומחה, הוא צלל עד לעומק המאה ה-19 והתחקה אחר שורשי משפחתו של המנוח. במסגרת עבודתו, הוא הסתמך על מגוון מקורות רחב, ביניהם תעודות לידה, בקשות התאזרחות של קרובי משפחה, מחקרים ארכיונים מפולין, גרמניה ורוסיה, וכן גם על אוטוביוגרפיה ומכתבים שנכתבו בידי קרובי משפחתו של המנוח.

השופט ליאור ברינגר דחה את טענות היורשים הראשונים, שלפיה אין להסתמך על ספרי זיכרונות ומכתבים לצורך הוכחת קשר משפחתי. הוא הבהיר שספר הזיכרונות הוא חלק ממארג של ראיות נסיבתיות, ושהמשקל שניתן לראיות נובע מהצלבתן יחד. המומחה לא ביסס את מסקנותיו על ספר הזיכרונות בלבד, אלא הצליב את המידע שנמצא בו עם מקורות רשמיים, ארכיונים ומכתבים נוספים של בני משפחה אחרים, שתאמו במהותם זה לזה. לפיכך קבע השופט שניתן לסמוך על ספר הזיכרונות שדייק בקביעותיו.

במחקר יוחסין מהעבר הרחוק, לא ניתן למצוא עדויות ישירות

השופט הבהיר שמטבע הדברים לא ניתן להתבסס במקרה זה על ראיות שהן מידיעה אישית, שכן מדובר באירועים שהתרחשו בעבר הרחוק, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לכן קבע בית המשפט שיש להיעזר במחקר גניאולוגי מקצועי, כשהרף הראייתי הנדרש בבית המשפט הוא של 51%, כלומר שהמסקנה שתתקבל תהיה סבירה יותר מכל מסקנה אחרת.

בהתאם לממצאי המחקר ולמסקנת המומחה, פסק בית המשפט שגם ארבעת התובעים הנוספים, הם יורשי המנוח. בעקבות זאת, הורה בית המשפט לשני היורשים הראשונים להשיב שליש מהירושה שקיבלו לעיזבון, כדי שהסכום יתחלק בין היורשים. בנוסף בית המשפט חייב את שני היורשים הראשונים לשלם לארבעת היורשים הנוספים 160,000 ₪ עבור הוצאות משפט.

מה עושים עם הירושה כשלמנוח אין צאצאים?

כאשר אדם נפטר ללא צאצאים וללא יורשים אחרים בהתאם לחוק הירושה, ירושתו עוברת לניהול האפוטרופוס הכללי. אם האפוטרופוס הכללי לא מצליח לאתר יורשים, מועברת הירושה לחזקת המדינה. יחד עם את, אם בשלב מאוחר יותר מתגלים יורשים פוטנציאליים, הם רשאים להגיש בקשה לצו ירושה, ולהסביר את סיבת העיכוב בהגשת הבקשה.

בית המשפט יכיר בזכותם לרשת, במקרים בהם הוכח שהם יורשי המנוח על פי דין, בתנאי שהם פעלו בתום לב ובהזדמנות ראשונה שהייתה להם, לאחר שנודע להם על פטירת המנוח, קיום הירושה, או על היותם יורשים, וכל עוד אין מניעה אחרת.

כדי לבחון את הקשר המשפחתי, נעזרים בתי המשפט במומחים לגניאולוגיה (חקר יוחסין). המומחים עורכים מחקר מקיף: הם בוחנים מסמכים רשמיים, מחקרים ארכיונים, מכתבים, ספרי זיכרונות, וכל ראיה אחרת שיכולה לשפוך אור על הסיפור המשפחתי. לאחר מכן המומחים מצליבים בין הראיות, כדי לוודא את האמינות שלהן, ובוחנים האם המבקש לרשת, הוא אכן יורש על פי דין.

במקרה זה ספר הזיכרונות שערך קרוב משפחתו של המנוח, גילה שגם ארבעת התובעים הנוספים, הם יורשי המנוח. ספר הזיכרונות נקבע כראיה אמינה, לאחר שהוצלב עם מכתבים של קרובי משפחה אחרים ומידע רשמי ארכיוני של ממשלות שונות. כך ירושתו של מנוח ערירי שהייתה בחזקת המדינה במשך כארבע עשורים, חולקה לבסוף בין שישה יורשים.

*לקריאת פסק הדין המלא ראו 66572-09-14 התובעים נ' הנתבעים